רגע אחרי ההתרגשות של "קפה אניתיאה – הזדמנות להתחיל מחדש"


החלטתי לשתף גם אתכם בחוויות האמיתיות משם – מסין.


3.12.2011

יום שני בבוקר. אני יושבת במקום קסום – גן עדן. מסביבי שמורת טבע מדהימה.

כמה מדרגות בתוך עמק ומרחוק, אגם שלידו פגודה, גשר מעל האגם. למטה על הגשר –

40 נשים – מלכות. עושות סנפלינג!

ואני?

למעלה צופה עליהן. באוזניים (עם האוזניות) שלמה ארצי

"אהבה הולכת נגד המציאות, שני אנשים לבד בחושך…"

ואני עוברת חוויה שונה ואחרת.

באתי למסע – חשבתי אתגרי. אכן אתגרי…בשבילי הוא אישי, פנימי, עמוק, בועט, חודר

כואב, צובט.

הגוף שלי אמר את שלו! עד כאן!  לחץ דם גבוה, דופק בשמיים ואין אויר! אין לי יכולת לנשום.

חשבתי שהוא בוגד בי….

"זה שיר פרידה, אז בואי רק אמרי שלום…" כך מתנגן לי באוזן…מה? נפרדת?

להגיד שלום? למי?

לעצמי. אני נפרדת מעצמי ומוצאת את העצמי האחרת. כל הבנות צועקות למטה את התרגשותן

מהסנפלינג. ואני? אני עושה סנפלינג אישי. מעבירה את כל הצמתים/משברים, נזכרת בכל ההזדמנויות.

וכאן בגובה מול נוף מושלם, אני יכולה להודות. אני יכולה להודות לגוף שלימד אותי להסתכל לתוך עצמי, להודות לאמא שלי שבלכתה נתנה לי את האומץ לשנות.

אני יודעת – אני ממשיכה, אני פורצת, אני…אני