המסע שלי… / עטליה אוברמן

 

המסע שלי…

לפני 7 שנים, בערב יום השואה 2011, ישבתי בפעם האחרונה עם אמא שלי במטבח, ושוב, כמו תמיד, שמעתי עוד ועוד את סיפור חייה, הבלתי יאומן, העוצמתי, ההשרדותי, המאמין. 

המשפט שאני הכי זוכרת מאותו הערב היה "אני למדתי חצי א כיתות"! כך אמרה לי אמא שלי.

זה הגיוני? הרי אמא שלי לא למדה בבי"ס אף פעם. זה מה שאמרה.

אז איך? איך בגיל 17 (אחרי המלחמה) היא כתבה חיבור מרגש, אינטליגנטי, מנוקד …

http://www.anitea.co.il/9484-2/

אבל נתחיל מהתחלה. אמא שלי נולדה בגרמניה, הבת הצעירה ביותר מבין 6 אחיות ואחים.

מגיל 7 בערך, חוותה סיפורי אנטישמיות ברחוב, מכות, שריפת בתים.

בגיל 10 לערך, נשלחו היא , אחותה ואמה למחנה ריכוז. מחנה שהיום ידוע כמחנה השמדה.

מחנה שכל כולו נשים, 40,000 נשים. רבנסברוק. כך נקרא המחנה.

הוא פורסם לפני כ 20 שנה, ואז התברר, שבאותו המחנה, נעשו ניסויים על נשים וילדים.

כששאלתי את אמא שלי, האמנם? הראתה לי על גופה את כל הצלקות, שלא ראיתי אותן קודם. 40 שנה.

אבל רגע, אמרתי המסע שלי, לא?

אז הנה. כבת/ילדה/אשה חונכתי שאסור לסמוך על נשים!

אסור להאמין להן, אסור לתת להן כח, בייחוד לנשים ש"בצמרת".

כמה שפחות להיות רק בחברתן.

אבל אני, כילדת דווקא, לא כל כך הייתי קשובה, מאד כעסתי על האיסורים, לא רציתי להאמין שזה אכן נכון. 

כשהפכתי להיות מנהלת בי"ס, בסוד ובשקט, אמא שלי התגאתה בי, אך בפניי היא הביעה מן כעס סמוי.

נשים בצמרת הן רעות! אל תהיי שם, ואל תשוויצי ותספרי לאף אחד על את עושה. כך אמרה.

כשהתגרשתי, מסיפור אישי כואב, של בגידה נשית,

אמרה לי "אני אמרתי לך…את לא שמעת!"

"אני אוכיח ההיפך!" כך אמרתי לעצמי,והוכחתי! בשנת 2007 הקמתי את אניתיאה.

בית לנשים! נשים מכל המגזרים, המקצועות, הסטטוסים המשפחתיים, נשים שרוצות למצוא הזדמנות

לשנות משהו בחייהן, וחוששות, לא יודעות איך, מפחדות מהמחיר. אניתיאה שם בשבילן בכל נקודה בזמן.

בעוצמות, ובחולשות.

ביום הולדתי של שנת 2011 שוב עשיתי את ההפך הגמור מהחינוך שקיבלתי.

נסעתי ל "מלכת המדבר". מסע של 40 נשים, רק נשים! אין ברירה במסע הזה, אלא, לסמוך זו על זו,

ולהאמין שיש גם נשים אחרות.

עברתי במסע ההוא טלטלה. טלטלה רגשית, משפחתית, אישית, 

והרווחתי נשים עוצמתיות שנמצאות איתי מאז ועד היום.

חודש אחרי אותו ערב יום השואה 2011, אימי עצמה את עיניה. לא יכלה יותר להחזיק את סוסי הפרא

במושכות…כך אמרתי לה: "אמא, שחררי, המלחמה נגמרה." והיא שחררה.

והיום,

אני רוצה להודות לך אמא שלי, שלימדת אותי ערכים מהם. שלימדת אותי להקשיב, לקחת אחריות,

לשנות ולשמוח.

זה התיקון שלי.

אמא , אני דור ראשון לתקומה

אוהבת אותך כל רגע, כל דקה, כל יום

ויודעת, יודעת שאת בשבילי