"אל תדאגי……אמא"

זה משפט שתמיד מלחיץ אותי. כשאחד מהבנים שלי אומר לי "אל תדאגי אמא…" אני ישר, באותו הרגע מתחילה לדאוג.
ככה זה, אלה חיי כאמא לשני בנים לוחמים.

אוגוסט  2006, הבן הבכור שלי השתחרר מהצבא, הבן השני היה ב"פרק משימה של הנח"ל"
באיזור שדרות  ו…אז זה התחיל.
כל האזעקות, הנפילות, שלנו, שלהם. טירוף מערכות.
וכל יום, אם לא כל היום, הטלפונים היו – "אמא…הכל בסדר, אל תדאגי"
דאגתי, זה התפקיד שלנו האמהות לא? לדאוג! (התפקיד שלהם…להדאיג :))
מילאנו את התפקידים ככתוב. אחד מדאיג השניה דואגת וממשיכים הלאה.

עד שהגיע הטלפון עם ה "צו 8".

וואו כמה אני לא אוהבת את השילוב הזה של ה –

צו 8

 

 

 

 

 

בני בכורי נקרא לשירות, ובני הצעיר…הוקפץ גם הוא.
לנשום?
אי אפשר.

 לפחד?
אפשר אף אפשר. אבל ידוע שככל שנפחד יותר, הפחד יעבור "אנרגטית" גם לילדים…

אז נפסיק לפחד, נפסיק לדאוג…
איך אפשר?
בסדר, דקה ביום, שעה ביום, הצלחתי
ואז המעגל חוזר. דאגה, פחד, רגיעה , דאגה….

מאז עברו עוד כמה וכמה מעגלי דאגות כאלה.

 7.5 שנים 4 צווים.

זה נורמאלי?
אני לא מדברת על מה צריך, להכנס, להלחם, לשאת ולתת…. אני מדברת רק על תחושה של אמא.

ואז, לפני שבוע קיבלתי שוב את הטלפון – "אמא, הכל בסדר, אל תדאגי"...

הגעתי לאסוף אותו, ואת הציוד…..והמתוק אמר לי:

"אמא, אנחנו עושים הסכם ביננו. אני מבטיח שאת כל מה שאני יכול לאמר, אומר.
לא אמדר ולא "אשקר", אבל גם את צד בהסכם " –  אמר לי.
"את מבטיחה לי שאת לא לחוצה, לא דואגת, ממשיכה רגיל ונהנית מהחיים. מבטיחה???"?
בודאי שהבטחתי, מה יכולתי לעשות?!

ואני? עם הבטחה שכזו…
יושבת בתל אביב, מול דלת בנין פתוחה במקרה ו… ודואגת.

שרק יהיה שקט, שיחזרו כל חיילנו בשלום

אמן!

פבלו רוזנברג כתב בשירו "אל תדאגי לי אמא" את השורות האלה:

אל תדאגי לי אמא
הכל שטויות בחדשות
אל תדאגי לי אמא
גם בשעות הכי קשות אני חזק …..

https://www.youtube.com/watch?v=ZsurLA5cKpo&feature=kp

שלכן,

עטליה