"בא לך קפה?" שאלה

"בטח", עניתי. "אני אוהבת ‘קפה.

אספרסו ארוך. תזמיני ואני כבר מתפנה."

הכרתי אותה לפני 2 עשורים ויותר.

אושייה במקצועה.

אחת מהנשים המובילות בחינוך.

במשך השנים נפגשנו מידי פעם.

קפה, שופינג, שיחה “ריכולית”. סתם לכיף.

שנתיים לא שמעתי ממנה.

לא הצלחתי ליצור איתה קשר.

מסננת אותי? זה יכול להיות?

אולי עשיתי משהו או אמרתי משהו שלא במקום.

חפרתי, שאלתי עצמי ולא מצאתי.

באמת. לא זוכרת שפגעתי או עשיתי משהו .

ופתאום, יום בהיר אחד הטלפון צלצל.

"את באה לקפה? צריכה אותך ועכשיו".

"מה קרה?" שאלתי

"נ ש ב ר  ל י! נשבר לי מעצמי.

אני לא מצליחה להתמקד, לא מצליחה לחייך,

לא מצליחה בקיצור. ונמאסתי על עצמי

"וואו, את נשמעת בדיוק כמוני" עניתי לה.

"גם לי נמאס מעצמי.

כל מה שאני עושה, אחרים עושים לפני,

מפרסמים לפני ואני…מדשדשת."

"נו באמת" אמרה לי. "את? תראי מה עשית

ואיפה את נמצאת"..

"רגע, אבל אנחנו פה בשבילך," אמרתי.

"ספרי לי מה עבר עלייך בשנתיים האלה

שלא דיברנו."

"פרשתי מהמשרד בתנאים מעולים" אמרה לי.

"הקמתי מיזם חברתי שעובד בכל הארץ.

הוזמנתי למיאמי לקהילה היהודית לספר

על המיזם החברתי והוא מתחיל לרוץ"

נו? אז ממה נשבר לך" שאלתי.

"אה, ניסיתי גם בברזיל וזה לא עבד."

"די נו, את צוחקת עלי?

בגלל שבמקום אחד לא הצליח לך, שום דבר לא טוב?"

"את יודעת איך אני. אם אין 100% אז כאילו זה לא טוב."

"אם אני יודעת? ברור הרי אנחנו דומות כמו שתי טיפות מים."

וכך עניתי לה…