יום שישי בבוקר,
אני מתפנקת עם ארוחת בוקר.
זה התענוג שלי,
הקפה תמיד מוכן,
העיתונים על השולחן בחצר,
הרמקול מוצב כמחכה להתחבר לגלי צה"ל.
אני בשלבי התעוררות…
קודם אני קמה רק אחכ מתעוררת.
ופתאום הודעה בווטסאפ
לקוחה שאני מלווה אותה בשנה האחרונה,
זו שפורצת גבולות אישיים וחברתיים,
שואלת אם אני פנויה.
האינסטינקט הראשוני היה להתעלם, לא, מה פתאום!
יום שישי היום,אני בחופש.
אבל מיד אחרי המחשבה הזו,
חשבתי בליבי שאם היא שואלת…
היא צריכה אותי.
התקשרתי, וקבענו שיחת טלפון לצהרים.

היא פשוט קבלה הצעת עבודה מיוחדת,
בזמן שבונה את הפרויקט הפרטי שלה, שעוד נשמע עליו,
ובין סגר ילדים ומשפחה, היא מנהלת פרויקט ייחודי בעמותה.

"אני לא יודעת מה לעשות, ההצעה מעולה, גם מקצועית, גם אישית, גם כלכלית"
כך אמרה לי, והמשיכה
"אני לא רוצה לוותר על המיזם הפרטי ובטח לא על העמותה…"

בשיחה קצרה של שאילת שאלות, הגענו למסקנה
שרק צריך סדר בראש.

"איזה צבע את מגדירה את עצמך? ואיזה צבע הפרויקט, והאמהות"? שאלתי
היא ענתה לי מאד יפה ומוסבר.

עכשיו, אמרתי תעשי לוח שבועי, צבעוני, שכל מה שיש בו הוא החיים הצבעוניים
שלך, בהתאם לעשיה…
סמני קודם כל את הצבע שהוא את.